גירושין – כתובה

גירושין מהלך עתירה לבגצ בעת גירושין לגבי כתובה ממון

ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ

הליך: בג"צ 2621/00

תאריך: 30/8/2000

השופטים: א' ברק- נשיא, י' זמיר, א' ריבלין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק                                                         בג"ץ 2621/00

בפני:      כבוד הנשיא א' ברק

               כבוד השופט י' זמיר

               כבוד השופט א' ריבלין

העותר: לוי

               נ ג ד

המשיבים:           1. בית הדין הרבני האזורי ירושלים

               2. לוי

               3. בית הדין הרבני הגדול

               עתירה למתן צו על-תנאי וצו-ביניים

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

העובדות

1.            המשיבה והמנוח נישאו זו לזה. נערכה כתובה, בה נקבע סכום של 1,200,000 ש"ח שבעלה (או עזבונו) ישלמו לה במקרה של גירושין או מות. בני הזוג וילדם התגוררו בדירה, הרשומה על שם הבעל. הבעל חלה במחלה ממארת. כשלושה חדשים לפני פטירתו העביר הבעל ללא תמורה את זכויותיו בדירה ואת רישום הבעלות עליה על שם אביו – הוא העותר שלפנינו. כחדש לאחר פטירת הבעל נדרשו המשיבה וילדה על ידי העותר (ואשתו) לסלק את ידם מהדירה. המשיבה מיאנה. היא פנתה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. היא תבעה את תשלום כתובתה ולחילופין מדור ומזונות מן העיזבון. הנתבעים בתביעה זו היו העותר (אבי בעלה המנוח) ואשתו. נטען בכתב התביעה בפני בית הדין הרבני האזורי כי העברת הדירה על שם העותר בטלה ומבוטלת, בהיותה מעשה מרמה כלפי המשיבה. לטענתה של המשיבה, היא זכאית לכתובתה, וזכותה זו מהווה שיעבוד על העיזבון, המעניק לה זכויות כלפי העותר ואשתו.

בית הדין הרבני האזורי

2.            בית הדין האזורי קיים מספר דיונים בתביעה. בישיבה הראשונה לא הופיע העותר. עורך-דינו ציין כי אין לו יפוי-כוח מהעותר, וכי עליו לבחון שאלת הסמכות. בישיבה הבאה הופיע העותר. עורך-דינו ציין כי אינו יכול לייצגו. אשר לשאלת הסמכות, צויין כי הדבר דורש בדיקה. בדיון הבא הופיע העותר בלא עורך-דינו. הוא ציין כי "הוא לא צד לענין". בישיבה נוספת שוב הופיע העותר בלא בא-כוחו. הוא טען שאין לבית הדין סמכות בענין.

3.            בית הדין הרבני האזורי קבע בפסק-דינו, בין השאר, כי עם מות הבעל יש לפרוע הכתובה. הדירה – אף שהועברה לעותר – משועבדת לאשה בכתובתה, והיא רשאית לגבותה מהדירה. כותב בית הדין:

"האשה רשאית לגבות את כתובתה מהעיזבון של בעלה, לפי ההלכה. אולם כיוון שלמעשה אין נכסים על שמו, היא רשאית לגבות כתובתה מהדירה שהיתה על שם בעלה והעבירה לאביו. הגבייה תעשה מהדירה עצמה".

בית הדין הרבני האזורי הוסיף כי העברת הדירה על שם העותר "מעוררת חשד של הברחת נכסים". הוא מצין כי בענין זה "אין לבית הדין סמכות חוקית לדון".

בית הדין הרבני הגדול

4.            על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול. כאן נחלקו הדעות. דעת הרוב דחתה את הערעור. הדיין הרב בן שמעון פסק לאמור:

"היות ומשמעות הכתובה ותוספת כתובה הם בגדר עניני נישואין וגירושין שהרי לא יתכן נשואין ללא כתיבת כתובה, ועל כן נראה לי שצדק בית הדין האזורי שקבע כי זו סמכות בית הדין הרבני לדון בכל מכלול הבעיות המתעוררת בגביית הכתובה".

הדיין הרב גולדברג הצטרף לגישה זו. הוא הוסיף כי "אין לקבל טענת המערער שערער על סמכות בית הדין. מאחר שהופיע פעמים רבות בדיונים בבית הדין, אין מקום לקבל טענת 'חוסר סמכות'". דעת המיעוט גרסה כי בית הדין הרבני האזורי פעל ללא סמכות ופסק דינו בטל. כותב הדיין, הרב דיכובסקי:

"מבלי להכנס לגופם של דברים, יש כאן תמיהה רבתי: מנין לבית הדין הסמכות לדון בתביעה ממונית בין חותן לבין כלתו? שניים אלו – החותן והכלה – הם הצדדים לדיון, החותן אינו מקבל את סמכות בית הדין. כיצד יוכל בית הדין לכפות את שיפוטו בתביעה ממונית על אדם שאינו רוצה בכך?"

הדיין הרב דיכובסקי מוסיף ומציין, כי בית הדין הרבני האזורי עצמו קבע כי אין לו סמכות לדון ב"הברחת נכסים", והוא תמה: "אם אין סמכות לדון ב'הברחת נכסים', מנין הסמכות לדון ב'העברת נכסים' – הוצאת הדירה הרשומה על שם החתן לכלתו?".

5.            לאחר מתן פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול פנתה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים. היא ביקשה ביצוע פסק-הדין של בית הדין הרבני האזורי. בעקבות זאת פנה העותר לבית הדין הרבני האזורי. הוא ביקש כי בית הדין יבהיר את פסק-דינו ויקבע כי ביחסים שבין האשה וחותנה פסק-הדין אינו בר-ביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בית הדין הרבני האזורי דחה את הבקשה. צויין כי "פסקנו שמגיע לה והיא רשאית לפנות לכל ערכאה למימוש פסק הדין".

העתירה בפנינו

6.            כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול הוגשה העתירה שבפנינו. עשינו כל מאמץ למצוא פתרון מוסכם בין הצדדים, אך כל המאמצים עלו בתוהו. אין מנוס, איפוא, מהכרעה שיפוטית. בענין זה הסכימו הצדדים כי נדון בעתירה כאילו הוצא בה צו-על-תנאי. העותר טען בפנינו כי על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג1953- (להלן – חוק השיפוט), אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בענין נשוא העתירה. הודגש כי אין לבית הדין הרבני האזורי סמכות שיפוט על פי סעיף 1 לחוק השיפוט, שכן זו תביעת אשה נגד חמה. אין לו גם סמכות שיפוט על פי סעיף 9 לחוק השיפוט, שכן, התביעה אינה מעניני המעמד האישי, ועל כל פנים העותר לא הסכים להתדיין בפני בית הדין הרבני. לעומתו טענה המשיבה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה. לטענתה, בדיון בבית הדין הרבני הגדול הסכים בא-כוח העותר לכך ש"כתובה היא אכן עניין של נישואין". היא הדגישה, כי מכוח המשפט העברי, יש לאשה שעבוד על הדירה, והיא רשאית לגבות את כתובתה ממנה. כן צויין, כי העותר מנוע מלטעון לחוסר סמכות של בית הדין הרבני, שכן התדיין בפניו בלא לעורר את טענת הסמכות.

המסגרת הנורמטיבית

7.            המשיבה סמכה טיעוניה על חוק השיפוט. נפתח, איפוא, בו. סעיף 1 לחוק השיפוט (שכותרתו "שיפוט בעניני נישואין וגירושין") קובע:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".

הוראה זו מסמיכה, ללא ספק, את בתי הדין הרבניים לדון בסכסוכים בענייני נישואין או גירושין בין בני זוג בינם לבין עצמם. אך האם מסמיכה הוראה זו את בתי הדין הרבניים לדון בסכסוך שעניינו נישואין או גירושין כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני הזוג עצמם? ?לדעתי, התשובה על שאלה זו הינה בשלילה. נקודת המוצא לעמדתי זו היא התפישה כי "גבולות סמכותו של בית הדין הרבני נקבעו בחוק האזרחי ועל דרך פירושו של החוק האזרחי בידי בתי המשפט" (השופט חשין בבג"צ 5969/94 אקנין נ. בית הדין הרבני חיפה, פ"ד נ(1) 370, 384). מנקודת מבט זו מתבקשת המסקנה כי כשם שהנישואין והגירושין עצמם הם פעולה שבין בעל ואשה, כך גם "עניני" נישואין וגירושין בהם מוסמך לדון בית הדין הרבני הם עניינים שהצדדים להם הם הבעל והאשה. עמד על כך השופט אולשן לפני למעלה מארבעים שנה בהתייחסו לרשימת ענייני המעמד האישי לפי סעיף 51 לדבר המלך במועצתו, 1922-1947, באומרו:

" 'משפט בדבר נשואין' לפי סעיף 51, הינו משפט בין שני צדדים לנשואין… העובדה שלפי סעיף 47 הסכסוך המתעורר במשפט כזה צריך להחתך לפי החוק האישי של הצדדים האלה, אין בה משום ראיה שלפי דבר המלך במועצתו כפוף כל אדם אחר, במגעו המסחרי עם אשה נשואה, לחוק האישי החל ענין הנשואין, שבינה לבין בעלה, והמעניק בתוקף הנשואין זכויות חמריות מסויימות לה או לבעלה". (ע"א 16/49 אלבראנס נ. שמטרלינג, פ"ד ד 573, 588; ראו גם ביד"מ מ 1/50 סידס נ. יושב ראש ההוצאה לפועל, פ"ד ח 1020, 1033).

ברוח זו ציין פרופ' טדסקי, כי "עניני הנישואין אינם כוללים את התוצאות הנובעות מהנישואין כלפי צד שלישי" (טדסקי, "מעמד אישי", הפרקליט כב 164, 167 (תשכ"ו)). פרופ' שיפמן הדגיש כי "תוצאות הנישואין כלפי צדדים שלישיים אינן מעניני הנישואין" (פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל 33 (כרך ראשון, מהדורה שניה, 1995)). על כן, בצדק שאל הדיין הרב דיכובסקי, "מנין לבית הדין הסמכות לדון בתביעה ממונית בין חותן לבין כלתו?". התשובה הינה, איפוא, כי תביעות ממוניות בין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי אינן נופלות לגדר "עניני נישואין וגירושין" ובית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בהם מכוח הוראות סעיף 1 לחוק השיפוט.

8.            בטרם אמשיך ברצוני להעיר שתי הערות: ראשית, קיימת חוסר בהירות בשאלה אם זכויות של אשה כלפי בעלה על פי הכתובה הן "עניני נישואין וגירושין" (ראו בג"צ 76/57 צ'רניחובסקי נ. יושב ראש ההוצאה לפועל, פ"ד יא 706, 708; ע"א 384/88 זיסרמן נ. זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, 208; שיפמן, שם, עמ 31). כשלעצמי, נוטה אני לדעה כי זכויות האשה כלפי בעלה על פי הכתובה נכללות בגדר "עניני נישואין וגירושין". עם זאת, אין לנו צורך להחליט בדבר, ואני מבקש להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

9.            שנית, ניתן היה לטעון כי על פי המשפט העברי יש לאשה שעבוד קניני בדירה להבטחת כתובתה, וכל תביעתה אינה אלא תביעה להצהיר על זכותה זו. על פי גישה זו, צירופו של אבי הבעל מתבקש לא מכוח חובתו לתשלום הכתובה, אלא מכוח הצורך לאפשר לו זכות טיעון כמי שעלול להפגע מהצהרה על זכותה הקניינית של האשה בדירה. טיעונים אלה דינם להדחות. התביעה בבית הדין הרבני היתה לדמי הכתובה. החותן אינו חייב לשאת בחיוב זה. זאת ועוד: "שיעבוד" הדירה לכתובתה של האשה אינו מעניק לה, על פי "המיון" המקובל עלינו, זכות תביעה קניינית או מעין קניינית בבית הדין הרבני. הזכות המשמשת עילה לתביעה בבית הדין הרבני הינה זכות גברא (זכות (in personam. (ראו בג"צ 5969/94 הנ"ל, בעמ' 388). כנגד זכותה של האשה עומדת חובתו של הבעל. במות הבעל, באה במקום חובתו שלו חובת היורשים על פי דיני הירושה. חוק השיפוט אינו מקנה לאשה זכות תביעה נגד היורשים בבית הדין הרבני. אכן, פתרונה של הבעיה הניצבת בפנינו מצוי בדיני הירושה. אליהם נפנה עתה.

10.         הגענו לכלל מסקנה כי אין לעגן את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בזכות האשה על פי כתובתה כנגד חותנה בהוראת סעיף 1 לחוק השיפוט. מהי, איפוא, המסגרת הראויה לבחינת טענותיה של האשה, כי היא זכאית לגבות את כתובתה מהדירה? לדעתנו, התשובה מצויה בחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן – חוק הירושה). על פי הוראותיו של חוק הירושה, המגיע לאשה על פי כתובתה הוא חוב של העזבון (ראו סעיף 104(א)3 לחוק הירושה). את המגיע לאשה על פי הכתובה יש לנכות מחלקה כיורשת (סעיף 11(ג) לחוק הירושה). תביעתה של האשה, המבוססת על זכותה לכתובה, צריכה על כן, להתברר במסגרת הליך על פי חוק הירושה. תוך כדי הליך כזה עשויה להתעורר שאלה בדבר היקף העיזבון ובדבר הבעלות על נכסים מתוך העיזבון. שאלות אלה צריכות להתברר על ידי הערכאה המוסמכת.

11.         מהי ערכאת השיפוט המוסמכת לדון בעניני העיזבון? תשובה לכך מצויה בסעיף 151 לחוק הירושה, וסעיף 1(6)(ה) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה1995-. על פי שתי ההוראות, סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט לעניני משפחה. עם זאת, נקבע בחוק הירושה (סעיף 155(א)) כי אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו בכתב, מוסמך בית דין דתי לדון בדבר. וזו לשון ההוראה:

"על אף האמור בסעיפים 66(א) ו- 151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו-ירושה וצו-קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".

מכאן, שאם העותר הביע בכתב הסכמתו לשיפוטו של בית הדין הרבני, מוסמך בית הדין לדון בתביעתה של המשיבה לכתובתה, גם אם העותר עלול להפגע מדיון זה. בהעדר הסכמה כנדרש – וכך הוא המקרה שלפנינו – אין לבית הדין הרבני סמכות לכך.

               התוצאה היא כי אנו עושים הצו-על-תנאי למוחלט במובן זה שאנו קובעים כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בתובענה נשוא העתירה. לפיכך אנו מבטלים את פסקי-הדין שניתנו בתובענה זאת על ידי בית הדין הרבני האזורי ירושלים ועל ידי בית הדין הרבני הגדול. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.

 ה נ ש י א

השופט י' זמיר:

               אני מסכים.

 ש ו פ ט

השופט א' ריבלין:

               אני מסכים.

 ש ו פ ט

               הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד הנשיא א' ברק.

               ניתן היום, כ"ט באב תש"ס (30.08.00).